גמרא
פירוש
אַגְבְּיֵהּ אִיהוּ בְּחוֹבוֹ, פְּלִיגִי בַהּ רַב אֲחָא וְרַבִּינָא, חַד אָמַר: הָדְרָה, וְחַד אָמַר: אלָא הָדְרָה.
מַאן דְּאָמַר ״לָא הָדְרָה״ סָבַר: הַאי זְבִינֵי מְעַלְּיָא הִיא, דְּהָא מִדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ אַגְבְּיֵהּ; וּמַאן דְּאָמַר ״הָדְרָה״ סָבַר: לָא זְבִינֵי מְעַלְּיָא הוּא, וְהַאי דְּאַגְבְּיֵהּ מִדַּעְתֵּיהּ וְלָא אֲתָא לְדִינָא, מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּאַגְבְּיֵהּ.
וּמֵאֵימָת אָכֵיל פֵּירֵי? רַבָּה אָמַר: מִכִּי מָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ. אַבַּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ.
רָבָא אָמַר: במִכִּי שְׁלִימוּ יֹמֵי אַכְרַזְתָּא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אגביה איהו [הגבה, נתן הוא] הלוה בעצמו את הקרקע בעבור חובו בלא שבית דין הכריח אותו, ואחר כך רוצה לשלם את חובו ולקבל את הקרקע, פליגי [נחלקו] בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא. חד [אחד] מהם אמר: הדרה [חוזרת] הקרקע אם ירצה לשלם כסף, וחד [ואחד] מהם אמר: לא הדרה [אינה חוזרת]. ומסבירים: מאן [מי] שאמר לא הדרה [שאינה חוזרת] סבר: האי זביני מעליא [זו, מכירה מעולה, גמורה] היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה [שהרי מדעת עצמו הגבה אותו] ולא הכריחוהו, ולכן אינו יכול לחזור בו. ומאן [מי] שאמר הדרה [שחוזרת] סבר: לא זביני מעליא הוא [אין זו מכירה מעולה, גמורה], והאי דאגביה מדעתיה [וזה שהגבה מדעתו] ולא אתא לדינא [בא לבית דין] שיכריחו אותו — מחמת כיסופא [בושה] הוא דאגביה [שהגבה אותו], שלא רצה להתבזות בבית דין. ועוד בענין קרקעות שמקבל אדם בשומה עבור חובו, שואלים: ומאימת אכיל פירי [מאימתי אוכל את פירות קרקע זו]? רבה אמר: מכי מטיא [מכאשר הגיע] שטר אדרכתא לידיה [לידו], שבשטר זה כתוב שיכול לקחת לתשלום חובו מנכסי הלווה בכל מקום שהם. אביי אמר: אינו צריך להמתין עד שיבוא לידו, אלא עדיו בחתומיו זכין לו, שמזמן שנחתם שטר זה בבית דין, מיד נעשה כל מה שתפס להיות כשלו לגמרי. רבא אמר: לא כך, אלא רק מכי שלימו ימי אכרזתא, שגם אחרי שהגיעה האדרכתא לידו ותופס קרקע של הלווה צריך להמתין בקנין ממש עד שיגמרו ימי ההכרזה, שבזה מוכרים מכירה פומבית קרקע זו לתשלום החוב, ורק אז נעשית קרקע זו שלו ממש. א משנה השוכר פרה מחבירו והשאילה השוכר לאחר, ומתה הפרה כדרכה בידי השואל, כיון שהשוכר אינו חייב לשלם אם אירע לבהמה אונס או מוות ישבע השוכר למשכיר שמתה הפרה כדרכה, ואילו השואל ישלם לשוכר דמי פרה, שהרי שאל ממנו פרה, והשואל חייב גם באונסין ומיתה. אמר ר׳ יוסי: כיצד הלה, השוכר, עושה סחורה בפרתו של חבירו ומרויח ממנה? אלא תחזור פרה לבעלים, שהשוכר לא ישבע כלל, והשואל יחזיר פרה אחרת ליד הבעלים הראשונים. ב גמרא אמר לו רב אידי בר אבין לאביי: מכדי [הרי], שוכר במאי קני להאי פרה [במה קונה את הפרה הזו] שתיחשב כאילו היתה שלו, עד כדי שהשואל ממנו יתחייב להחזיר לו פרה אחרת תמורתה — בשבועה, שנשבע למשכיר שהפרה מתה כדרכה. ואולם כיון שהדבר תלוי בשבועה זו, ונימא ליה [ושיאמר לו] המשכיר לשוכר: דל אנת ודל [הוצא את עצמך והוצא] את שבועתך, ואינני רוצה לעסוק אתך כלל בדין זה, ואנא משתעינא דינא בהדי [אני אעסוק בדין עם] השואל ואקבל בחזרה את הפרה. אמר ליה אביי: מי סברת [האם סבור אתה] כי השוכר על ידי השבועה הוא דקא קני לה [שקונה אותה] להיות כשלו? לא כן, משעת מיתה של הפרה הוא דקני [שקנה אותה], שמשעה שמתה הפרה בידי השואל יש לו זכות לקבל פרה אחרת תמורתה. ושבועה זו שנשבע השוכר למשכיר אינה מעיקר הדין, אלא כדי להפיס (לפייס, להניח) דעתו של בעל הבית, שלא יחשוד את השוכר ברשלנות והזנחה. וכיון שכך, אין לבעל הפרה הראשון בעצם כל מקום למשא ומתן עם השואל, ואינו יכול לקבל את הפרה תמורת ויתור על השבועה. ג אמר ר׳ זירא: לפי שיטת המשנה פעמים אפשר שיקרה שהבעלים הם משלמין כמה פרות לשוכר. היכי דמי [כיצד היה דבר כזה], — כגון: אגרה מיניה [שכר השוכר ממנו] את הפרה למאה יומי [יום], והדר שיילה מיניה תשעין יומי [וחזר בעל הפרה ושאל אותה, את הפרה, ממנו מן השוכר לתשעים יום], הדר אגרה מיניה תמנן יומי [חזר השוכר ושכר אותה שנית ממנו, מבעליה, לשמונים יום] והדר שיילה מיניה שבעין יומי [וחזר בעל הפרה ושאל מן השוכר אותה לשבעים יום] ומתה הפרה בתוך ימי שאלתה, דאכל [שעל כל] שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה [הוא חייב פרה אחת], שהרי מצד ההלכה כאילו שאל ממנו שתי פרות לחוד, ולכן צריך להחזיר לו שתי פרות. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא על שיטה זו: מכדי חדא פרה [הלא פרה אחת] היא, ולא פרות אחדות, עיילה ואפקה [הכניסה והוציאה] בצורות משפטיות שונות, אפקה [הוציאה] משכירות ועיילה [והכניסה] למעמד של שאילה, אפקה [הוציאה] ממעמד של שאילה ועיילה [והכניסה] למעמד של שכירות, וכיצד אם כן משלם לו שתי פרות עבור פרה אחת? אמר לו: ומי איתא [והאם קיימת] הפרה בעינא [בעינה] דנימא ליה הכי [שהוא יכול לומר לו כך]: הרי לך פרתך? שכיון שאיננו יכול להחזיר לו אותה פרה עצמה, אלא חייב להחזיר לו עבור התחייבות שנתחייב לו, הרי מבחינת התחייבויות — שתי פרות יש כאן, ולא אחת. מר בר רב אשי אמר כעין דברי ר׳ זירא אבל באופן קיצוני פחות: אין לו עליהן אלא שתי פרות, כלומר, השוכר הזה מקבל מן הבעלים שתי פרות, חדא [אחת] של השאלה וחדא [ואחת] של השכירות, כי שום [שם] שאלה אחת היא. ואין לומר שיש כאן שתי פרות שאולות ונפרדות, אלא פרה אחת שאולה, ושום [ושם] שכירות אחת היא. ואז, את הפרה של השאלה קני [קונה] לעצמו לגמרי וזו של שכירות — עבד בה ימי שכירותיה [שכירותו] כמה שנשאר לו להשלים את הימים ששכר אותה ומיהדר ליה למרה [ומחזיר אותה לבעליה]. ד לגבי צד אחר במצבים שנוצרו במשנה זו, אמר ר׳ ירמיה: אם מתברר שהשוכר והשואל נשבעו לשקר, וחייבים להביא קרבן חטאת על שבועת שקר, הרי פעמים ששניהם חייבים בחטאת,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush